הסיפור של שילת


23/06/2016 
שמי שילת בת 16.5, הגעתי להוסטל בית קשת לפני כשנתיים לאחר תקופה ארוכה של חוסר תפקוד, הפסקתי ללמוד בצורה מסודרת בכיתה ח'
במקום להכנס לשיעורים, התחלתי להסתובב עם נערים ונערות מהשכונה, עשינו הרבה שטויות ,עישנו הרבה ושתינו אלכוהול, הייתי מעורבת בקטטות.
היחסים עם ההורים שלי הדרדרו מאוד, בעיקר עשיתי מה שרציתי מתי שרציתי
לאחר שהסתבכתי עם המשטרהף פנתה אלי עו"ס נערות והציעה לי להגיע לשיחות ולהשתלב בכל מיני תוכניות אך במשך תקופה ארוכה סירבתי
לאחר כמעט שנה בית המשפט החליט לשלוח אותי למעון צופיה, שם התחיל השינוי
לאט לאט התחלתי לשתף פעולה, להכנס לשיחות, ללמוד ולחזור להאמין בעצמי
 
היום שנתיים וחצי אחרי, אני אמורה לסיים בסוף השנה את  התהליך שלי ולשוב למשפחה שלי
בתקופה הזאת הספקתי מלא דברים, החשובים ביותר מבחינתי הם שיקום היחסים עם ההורים שלי והמשפחה שלי
חזרתי להאמין בעצמי וביכולות שלי, אני מסיימת השנה 11 שנות לימוד, למדתי שזירת פרחים ואני עובדת בחנות פרחים
 יש לי חלומות לעתיד ותוכניות, אני רוצה לסיים את הלימודים שלי, לעשות שירות לאומי או צבא
 
ואני מזמינה אותכם עוד כמה שנים לחנות פרחים שלי :)
 
|

הספור של יצחק


23/06/2016 
 יצחק התחיל את דרכו בהוסטל בטבריה בדרך עקלקלה, עברו כמה חודשים עד שהבין שהוא רוצה לשנות את חייו ויש לו הזדמנות לעשות זאת שם. 
" הנפש רוצה הגוף יכול" זה המוטו בהוסטל. יצחק אימץ זאת בשתי ידיים. הוא התחיל להתאמן בחדר כושר, הצטרף לאימוני ריצה ובנה את עצמו צעד אחר צעד. אחרי מאבק נחוש בצבא, הוא הצטרף למכינת "שחר" והיום הוא משרת  בפלח"ן נח"ל.
 
|

הסיפור של נורית, מנהלת בית הצברית


23/06/2016 
"בד"כ אני לא כותבת אבל ביום שישי האחרון היה אחד המפגשים הכי מרגשים שהיו לי בחיים. 7 נערות שסיימו לפני 7 שנים התארגנו וביקשו לבוא לבקר. הן הביאו כיבוד וישבו עם הבנות הנוכחיות לשוחח ולהעלות זיכרונות.
אחת אמרה שהריח של הבית נשאר ריח של בית, שהיא לא יודעת איך שרדנו אותה, שפה בניגוד למשפחה שלה האמנו לה והאמנו בה.
אחרת אמרה שפה קיבלה חינוך. בבית לא היה לה אבא ואימא שיחנכו אותה ופה לימדו אותה מה מותר ומה אסור ואם תעשה מה שמותר ולא תעשה מה שאסור זה יצליח והיא עושה כך בחוץ וזה מצליח, שההוסטל מקום עוטף שנותן ביטחון, שאתה חוזר ואתה מוקף באנשים ולא לבד.
שכל אחת חשבה שהשנייה מקבלת יחס מיוחד, אבל היום הן מבינות שכל אחת קיבלה מה שהייתה צריכה באופן ספציפי ומיוחד לה.
שההוסטל זה הבית הראשון שהיה לה והוא ממשיך להיות הבית שלה גם היום שנשואה ויש לה בית משלה, שאחרי שנכשלה בתאוריה והתייאשה אמרתי לה שמחר היא ניגשת לתאוריה ובזכות זה יש לה רישיון.
שכשהיא רצתה לעזוב והייתה עם התיקים בדלת אמרתי לה אולי תישארי וזה כל מה שהייתה צריכה כדי להיות פה עוד שנה וחצי.
שהיא צרחה פה והפכה את הבית, שהייתה גונבת ומשקרת והיום לא מסוגלת לשקר גם אם רוצה ובעלה לא מאמין שהייתה כזו.
שהמקום הזה הציל להן את החיים, שעם כל הבלגאן שעשו פה ושהיה להן בחיים אני נשארתי יציבה כסלע איתן. 
שהייתי אמתית איתן, שראו בי אויבת והיום מבינות שמה שהן זה הרבה בזכותי ורוצות להגיד תודה. 
היום אחת מצטיינת דיקן תואר שני באוניברסיטה העברית נשואה+2, שניה עושה תואר שני באוניברסיטת בן גוריון , שלישית לומדת הדרכת הורים באדלר, רביעית סיימה עיצוב פנים ומעצבת מטבחים בחברה דגולה, רביעית עובדת בבישול ואפייה במקום נחשב נשואה+2 ועוד בנות מדהימות ומהממות , גיבורות של החיים שאני כל כך גאה בהן והייתה לי הזכות להיות לצידן".
 
|

הסיפור של עוזיאל


23/06/2016 
עוזיאל הגיע להוסטל נווה גת לפני ארבע שנים בשל היותו בסיכון גדול. ההתחלה שלו היתה קשה ובכמה מקרים אף חשב לעזוב אך כל פעם התאושש והתמיד. במשך שלוש שנים עבר תהליך טיפולי מורכב. למרות קשיים אדירים ומכשולים רבים, הצליח לסיים בהצלחה את התהליך בהוסטל כבוגר. במהלך השהות בהוסטל, הצטרף עוזיאל לקבוצת אחריי שפעלה במקום, הקבוצה איפשרה לו להביא לידי ביטוי את יכולותיו וכישוריו הרבים ושם הוא מצא את תחילת הדרך לגיוס לצבא. לאחר סיום ההוסטל הוא התקבל ל מכינת גל, שם התנדב בקהילה בתחומים שונים. בתום שנה מלאה בעשיה הוא בחר להתגייס לשירות קרבי. 
 
|
 
צרו קשר:
רשתות חברתיות
 Youtube